צילום: Michael Vi, shutterstock
בזמן שמשפחות הקורבנות דורשות צדק, ממשלת ארה"ב מגיעה להסדר עם בואינג – ולא תעמיד אותה לדין פלילי על קריסת הדגם הקטלני 737 מקס. השאלה שמרחפת באוויר: איפה הגבול בין אחריות משפטית לאחריות מוסרית?
מערכת ישראל עסקים
בואינג, אחת מחברות התעופה הגדולות בעולם, לא תישא באחריות פלילית על ההתרסקויות הקשות של מטוסי 737 מקס באינדונזיה ובאתיופיה. מדובר בשתי טרגדיות שגבו את חייהם של 346 בני אדם. ההסדר המשפטי מעורר סערה עולמית, לא רק בגלל תוצאותיו אלא בשל האות שהוא שולח לעולם העסקי: האם גודל באמת מעניק חסינות?
מבחינת עסקים בישראל, במיוחד מנהלים ויזמים שמובילים חברות קטנות ובינוניות, הסיפור הזה לא רק עוסק במטוסים אלא בשאלה עמוקה הרבה יותר – מהו המחיר של כשל ניהולי, מי משלם עליו, ואיך בונים אמון כשהאחריות מתמסמסת.
התקרית עם בואינג צריכה לשמש תמרור אזהרה ולא רק כותרת חדשותית. כשמערכות שלמות נכשלות בזיהוי סיכונים, כששיקולים כלכליים גוברים על שיקולי בטיחות – זה לא רק עניין של מוסר אלא של ניהול תקין, תרבות ארגונית ויכולת קבלת החלטות תחת לחץ.
מנהלים בישראל מתמודדים אמנם עם אתגרים אחרים, אך העקרונות זהים: שקיפות מול עובדים ולקוחות, בניית תרבות של לקיחת אחריות, מנגנוני פיקוח ובקרה אמיתיים, ולמידה מטעויות לפני שהן הופכות למשברים.
חשוב להבין שגם מבלי לעמוד לדין, חברה עלולה לשלם מחיר כבד באובדן אמון, ירידה בערך המותג ונטישת לקוחות. בעולם שבו כל טעות יכולה להפוך לוויראלית – אמון הוא המטבע היקר ביותר של כל עסק.
מה לקחת מהסיפור?
גודל לא מגן מכשל מוסרי.
ניהול אחראי הוא לא מותרות – אלא בסיס להישרדות עסקית.
עסק שבונה אמון ומתמודד בגילוי לב עם טעויות – שורד גם טלטלות קשות.
מה דעתכם?
האם עסקים גדולים צריכים לקבל הנחות שאחרים לא מקבלים?
כיצד הייתם מתמודדים עם משבר אמון מול לקוחות או עובדים?
האם לדעתכם תרבות ארגונית בישראל מספיק מחייבת לקיחת אחריות ניהולית?
שתפו את הפוסט עם קולגה שמוביל תרבות של שקיפות, או תייגו יזם שלדעתכם משמש דוגמה אישית לאחריות אמיצה.
השיח מתחיל כאן – השינוי מתחיל מכם.