הבחירות מתקרבות, והמפלגות מתחילות להציג פתרונות למשבר הדיור. אבל בין הבטחה להוריד מחירים לבין דירה זולה יותר יש דרך ארוכה.
מערכת ישראל עסקים
דיור חוזר להיות אחת הסוגיות הכלכליות הגדולות של בחירות 2026 — והכיוונים שמציגות המפלגות שונים.
ישר בראשות גדי איזנקוט מציעה להשתמש בצורך במיגון כמנוע להתחדשות עירונית, להגדיל משמעותית את היצע הדירות ולהטיל מס על קרקעות שאינן מקודמות לבנייה.
ישראל ביתנו שמה את הדגש על הגדלת ההיצע ושינוי שיטת מכרזי הקרקע: במקום שקבלנים יתחרו בעיקר על המחיר הגבוה ביותר לקרקע, המפלגה מציעה לתת משקל למחיר הסופי לצרכן, למהירות הבנייה ולטיבה. היא מציעה גם לתמרץ רשויות שמוציאות היתרים ולהרחיב שכירות ארוכת טווח.
הדמוקרטים מציעים להרחיב התחדשות עירונית ובנייה צפופה באזורי ביקוש, לצד הגדלה משמעותית של שכירות ארוכת טווח ודיור ציבורי בר־השגה.
גם סיוע ישיר לרוכשים נמצא על השולחן בחלק מהתוכניות: ישראל ביתנו, למשל, הציגה תוכנית הכוללת אפשרות למשכנתה של עד 90% ולתקופה של עד 40 שנה לזכאים מסוימים.
אבל כאן צריך לעצור.
לא כל תוכנית שמקלה על רכישת דירה בהכרח מורידה את מחירה.
הגדלת יכולת המימון של הרוכשים יכולה לסייע למשפחה להגיע לדירה — אבל אם מספר הדירות אינו גדל בהתאם, היא עלולה גם להגדיל את הביקוש.
לעומת זאת, צעדים שמגדילים בפועל קרקע זמינה, היתרי בנייה, התחדשות עירונית וקצב השלמת דירות פועלים ישירות יותר בצד ההיצע.
וזה המבחן שכדאי להפעיל על כל הבטחת בחירות בנושא הדיור:
האם היא מוסיפה דירות לשוק — או בעיקר מוסיפה כסף לקונים שרודפים אחרי אותן דירות?
גם הממשלה הבאה לא תקבע לבדה את המחיר.
הריבית של בנק ישראל, עלות המשכנתאות, קצב גידול האוכלוסייה, מצב הקבלנים והיקף הביקוש ימשיכו להיות כוחות מרכזיים בשוק.
ההיסטוריה הישראלית כבר הראתה שגם מערכות בחירות וחוסר יציבות פוליטית אינם בהכרח הכוח שמכריע את מחירי הדיור.
לכן ביום שאחרי הבחירות כדאי להסתכל פחות על המשפט “נוריד את מחירי הדירות” — ויותר על ארבעה דברים:
קרקעות, היתרים, דירות שמגיעות בפועל לשוק — ומחיר הכסף.
כי בסוף, מחירי הדיור לא יורדים מהבטחה. הם משתנים כשהמשוואה בין היצע, ביקוש ומימון באמת משתנה.