דיוני הקבינט החברתי כלכלי על הקמת המנהלת (צילום: ללא קרדיט)
אחרי ההריסות, הדחפורים לא מספיקים – ישראל זקוקה למנגנון חכם, יציב ומתואם שידע לשקם את הערים, היישובים והחיים שנפגעו. החלטת ממשלה 1710 קוראת להקמת גוף ליבה לאומי – ודווקא עכשיו, הקול של ענף הנדל”ן הופך לבקשה דחופה ולאומית.
מערכת ישראל עסקים
כשהאחריות לשיקום העורף נופלת בין הרשויות, התקציבים והחלטות זמניות – בעלי העסקים, הדיירים והקהילות שנפגעו נותרים בלי מענה ברור. קבלנים, מהנדסים, אדריכלים ויזמים קוראים לראש הממשלה להוציא לפועל את מה שהובטח – הקמת גוף ממשלתי-ביצועי מרכזי, שיהפוך את השיקום מבעיה ביורוקרטית לפתרון אפקטיבי.
החזון פשוט: גוף מקצועי, לא פוליטי, שיפעל על בסיס ידע הנדסי, כלכלי ותכנוני – בדומה למודלים אמריקאיים ואירופיים שהצליחו לשקם ערים שלמות תוך שנים ספורות.
דוגמאות מהעולם מוכיחות: מדינות שהקימו מוקדם גוף לאומי לשיקום – האיצו את הצמיחה, חיזקו את תחושת הביטחון וחיברו מחדש בין הרשויות לתושבים. בישראל של אחרי מלחמה, מדובר לא רק בשיקום – אלא בהשקעה אסטרטגית בביטחון הלאומי.
יזמים בענף הנדל”ן מציעים לשלב כוחות – מגזר פרטי, ממשלתי וציבורי – כדי לתכנן, לאשר ולבצע תכניות שיקום רחבות באופן מידי. לא עוד ניהול במשברים, אלא בנייה באחריות.
מי שיתמהמה – יגלה ששיקום מתמשך יוצר תסכול, הגירה שלילית, ירידה בערכי נכסים ונפילה באמון הציבור. מי שיקדים – יבנה מציאות חדשה, לא רק מבנים.
נקודת ההזדמנות היא עכשיו. השטח מחכה למנהיגות, לא לדו”חות. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לבנות את העתיד עם כלים של אתמול.
כדי להתקדם – צריך לשנות את השיטה, לא רק את החזית.
המשמעות ברורה: הגיע הזמן לפעול. לא בעוד ועדה, לא בתקציב הבא – אלא בהחלטה נחושה שמביטה קדימה.
בעיקרי הדברים:
הצורך בשיקום העורף דורש גוף ביצועי מקצועי.
העיכוב הוא סיכון אסטרטגי – לא רק תכנוני.
שיתוף מגזרים הוא המפתח להאצת ההתחדשות.
הזדמנות נדירה לעצב מחדש את מרחבי החיים בישראל.
כמה שאלות למחשבה:
האם לדעתכם גוף שיקום לאומי הוא הפתרון הנכון – או שיש דרך אחרת?
האם המדינה צריכה להוביל את השיקום, או שעדיף לתת למגזר הפרטי לפעול?
איזו אחריות יש לבעלי עסקים ואנשי נדל”ן בשיקום הערים שנפגעו?
קראו, שתפו, ותייגו קולגה או שותף שצריך לקחת חלק בדיון החשוב הזה. השיקום של ישראל מתחיל כאן.