Photo by Kindel Media
רחובות ארה”ב מתמלאים בשליחים רובוטיים – אבל כשאחד מהם נתקע, הציבור פשוט ממשיך ללכת. מה זה אומר עלינו, עליהם – ועל העתיד המשותף שלנו?
מערכת ישראל עסקים
הם קטנים, שקטים, חייכניים למראה – ונמצאים ביותר ויותר ערים בארצות הברית. השליחים הרובוטיים, שנעים על גלגלים ומספקים אוכל, תרופות וחבילות בשכונות עירוניות, הופכים בהדרגה לחלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי. אבל לצד ההתלהבות מהנוחות והחדשנות, מתגלה תופעה פחות נעימה: כשהרובוטים נתקעים – אף אחד לא עוזר להם.
בין אם מדובר בשלג, עלייה תלולה, מדרכה חסומה או סתם תקלה טכנית – הרובוטים לעיתים שוכבים חסרי אונים על גבם, מתהפכים או נתקעים במקום. ולמרות שרבים מהעוברים והשבים מבחינים בהם, הם פשוט ממשיכים ללכת. הרובוטים אמנם כאן כדי לשרת – אבל נדמה שאף אחד לא כאן בשבילם.
מה מסתתר מאחורי התופעה?
• האנשה חלקית בלבד – הציבור תופס את הרובוטים כאובייקטים, לא כ”יישויות” שראוי לעזור להן
• שיקולים אתיים מתנגשים עם נוחות – אין רגשות, אין פידבק, אין צורך ברגשי אשם
• מרחב ציבורי חסר הכנה – מדרכות לא מותאמות, חוסר רגולציה ומעורבות עירונית מינימלית
• עומס קוגניטיבי – במרחב מלא גירויים, אדם עשוי פשוט לא “לראות” את הרובוט, גם אם הוא מתפתל על הקרקע
אבל הסיפור עמוק יותר. ההתעלמות מהרובוט לא רק חושפת את מגבלות הטכנולוגיה – אלא גם את גבולות האמפתיה האנושית בעידן של אוטומציה. מה שנראה כפרט טכני, עשוי להפוך לאינדיקציה חזקה ליחסי אדם-מכונה בעתיד הקרוב.
מה המשמעויות לעסקים, רשויות ומפתחים?
• עסקים שמפעילים מערכות אוטונומיות צריכים לחשוב על תרחישי קצה – כולל כשל בשטח פתוח
• תכנון עירוני חייב להתעדכן – ולשלב תשתיות מותאמות, מסלולים ייעודיים וסיוע רובוטי בשטח
• חוויית משתמש לא נגמרת אצל הלקוח – אלא גם בדרך לשם. כששליח רובוט נופל – זה פוגע בתדמית החברה
• אולי הגיע הזמן לדבר על “עזרה ראשונה טכנולוגית” – האם תושבים יכולים, או צריכים, להתערב?
מה דעתכם?
האם אתם הייתם עוזרים לרובוט תקוע באמצע הרחוב – או ממשיכים הלאה?
האם זה בכלל תפקידנו?
ומה לדעתכם הדרך הנכונה לשלב אוטונומיה אנושית וטכנולוגית – באחריות משותפת?
שתפו את הפוסט, תייגו יזם בתחום הרובוטיקה או עיר חכמה, וכתבו לנו: באיזו נקודה הרובוט מפסיק להיות רק מכונה – והופך לשותף במרחב?