כשחברה ציבורית מקימה חברה־בת פרטית, מעבירה אליה את הנכסים הרווחיים ביותר ומתגמלת את בכיריה דרך אופציות עתידיות – מדובר לא רק בשאלה של רגולציה, אלא בנקודת מבחן אמיתית לאמון הציבור במגזר העסקי
מערכת ישראל עסקים
בעשור האחרון, וביתר שאת מאז חקיקת חוק הגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי, גוברת היצירתיות של חברות ציבוריות במציאת דרכים לתגמל את ההנהלה – מבלי לעבור על החוק באופן ישיר. המקרה של הפניקס, שהעבירה את פעילות ההשקעות שלה לחברה־בת פרטית בשם קפיטל פרטנרס, הוא דוגמה בולטת למגמה זו.
לכאורה, הכול עומד בכללי המשחק: הקמה של גוף חדש, מינוי הנהלה, חלוקת אופציות על בסיס שווי עתידי, והכנה לאקזיט אפשרי דרך הנפקה. בפועל, נוצר מצב שבו עיקר הערך של החברה הציבורית "יוזז" לגוף פרטי, שמחוץ לרגולציה הישירה, בעוד שבכירי הקבוצה נהנים מאופציות יוקרתיות שעלולות להפוך לשווי עתק.
בעלי עסקים, משקיעים ומנהלים מכל התחומים צריכים להתבונן היטב במהלך הזה – לא רק מהפריזמה המשפטית, אלא מהמשמעויות הרחבות שלו. אם רגולציה נעקפת בדרכים שאינן בלתי־חוקיות אך גם לא שקופות, מהי באמת ההשפעה על השוק, על אמון הלקוחות, ועל התרבות העסקית בישראל?
מהלך כזה מעלה שאלות רבות: האם מדובר בתכנון אסטרטגי לגיטימי שמבקש לשמר כישרונות ניהוליים ולמקסם ערך? או שמא זהו תרגיל פיננסי שמרוקן את החברה הציבורית מערכה? איך ישפיע מהלך כזה על מחזיקי המניות, עובדים, שותפים עסקיים וצרכנים?
מבחינה ניהולית, יש כאן הזדמנות ללמוד. חברות רבות, במיוחד בשוק הפרטי, מחפשות דרכים לתגמל מנהלים ובכירים בצורה שתשקף ביצועים, שימור ויוזמה. אחת הדרכים המקובלות היא הענקת מניות או אופציות בתנאים מדורגים. אך המפתח הוא לא רק הבונוס – אלא מבנה ההגינות, השקיפות והקשר הישיר בין הצלחת החברה לבין תגמול ההנהלה.
בשוק של 2025, שבו הציבור חשוף יותר מתמיד, רשתות חברתיות מקצרות טווחי תגובה, ורגולטורים נדרשים ליותר שקיפות – מהלכים כאלה יכולים להכתיב לא רק מגמות חדשות, אלא גם לעורר תגובת נגד. לכן, כל בעל עסק שרואה את עצמו חלק מהמגזר העסקי האחראי, חייב לשאול: איך אנחנו מתגמלים הצלחה, בלי לאבד את האמון?
התהליך של הפיכת פעילות לחברה־בת עשוי להיות מהלך לגיטימי עסקית, אם הוא נעשה בצורה מאוזנת, עם תקשורת ברורה ושמירה על האינטרס הרחב. אך כשהמהלך נעשה תוך כדי ניתוק מהגבלות שכר, תוך יצירת רווח אישי משמעותי למעטים, הוא עלול לייצר סדק עמוק – לא רק מול הרגולציה, אלא מול הלגיטימציה הציבורית לפעול.
האם לדעתכם מהלך כזה חכם ונדרש או חורג מהאתיקה העסקית?
האם אתם מכירים מקרים דומים בתחום שלכם – ומה הייתה ההשפעה שלהם?
איך אתם מתגמלים הצלחה בעסק שלכם, כך שיישמר האיזון בין תגמול לגיטימי לבין אחריות ציבורית?
נשמח לשמוע את דעתכם, תובנות מהשטח או סיפורים שיכולים לעורר שיח מעמיק.
שתפו את הפוסט עם קולגה מתחום הניהול, הכלכלה או הפיננסים, או תייגו יזם שהפתיע אתכם באיזון המוסרי־עסקי שלו דווקא ברגעים של הצלחה.