רובוט של מיטרוניקס לניקוי בריכות (צילום: אתר מיטרוניקס)
יצרנית הרובוטים לניקוי בריכות תקבל 45 מיליון שקל בשל נזקי המלחמה, סכום גבוה מהצפוי שצפוי לשנות את הדוחות הקרובים שלה.
מערכת ישראל עסקים
מיטרוניקס מקיבוץ יזרעאל היא אחת מאותן חברות שממחישות את הדרך הארוכה שעשו הקיבוצים – ממפעלים מקומיים צנועים, לחברות גלובליות עם נוכחות בשוק הבינלאומי. אך גם חברות מבוססות אינן חסינות בפני מציאות ביטחונית מורכבת.
במהלך מלחמת חרבות ברזל נפגעה החברה בעקיפין – ייצור בצפון הוקפא, שרשראות אספקה שובשו, וביקושים עולמיים נאלצו להמתין. לכן ההודעה על פיצוי של 45 מיליון שקל מרשות המסים התקבלה כהפתעה חיובית: החברה עצמה העריכה שתקבל סכום נמוך יותר. ההפרש יאפשר לה לרשום הכנסה חד־פעמית של כ־35 מיליון שקל בדוחות הקרובים.
מעבר להיבט הכספי, המקרה של מיטרוניקס מעלה שאלות רחבות יותר על חוסנה של התעשייה הישראלית. עד כמה חברות מקומיות, גם כאלה בעלות פריסה עולמית, תלויות ביציבות פנימית? איך ניתן להבטיח רציפות עסקית בעתות משבר, ומהם המנגנונים שיכולים להעניק ודאות גדולה יותר לחברות ולמשקיעים?
הסיפור הזה הוא גם תזכורת לכך שחברות טכנולוגיה בקיבוצים – שהחלו כיזמות משותפות קטנות – מסוגלות לא רק לשרוד מצבים קשים, אלא גם להמשיך ולצמוח. המודל הזה, של שילוב בין קהילה יצרנית לחדשנות גלובלית, יכול להוות השראה לחברות אחרות בישראל.
ישראל נדרשת כיום לחשוב מחדש על האופן שבו היא מגבה את החוסן העסקי של החברות שלה. פיצוי כזה הוא לא רק תוצאה של משא ומתן מול הרשויות – הוא גם מסר לשוק הבינלאומי שישראל יודעת להגן על תעשיותיה גם בזמני משבר.
האם פיצויים בסדר גודל כזה יכולים לשמש מנגנון עידוד להשקעות נוספות בתעשייה הישראלית?
עד כמה הם באמת מחזקים את החברות מול המתחרים בעולם?
ואולי דווקא זה הזמן להקים קרנות ייעודיות לחוסן תעשייתי?
נשמח לשמוע את דעתכם, לשתף חוויות מהשטח, ולהזמין אתכם לסמן שותפים או קולגות שהנושא הזה חשוב להם.