אוראל לוי. צילום: עוז מועלם
סיפורו של אוראל לוי, שחי את עולם ההשקעות בין דו”חות כספיים, קרנות גידור ומרדף מתמיד אחר הערכה משפחתית
מערכת ישראל עסקים
אוראל לוי לא רואה בדו”חות כספיים ערימות של טבלאות ועקומות – מבחינתו זו ספרות. יש מי שנכנס לעולם של סיפורת, יש מי שנשאב לעולם של שירה, ולוי? הוא מוצא את עצמו מתנתק מהסביבה, מחמיץ פגישות ומתחבא אפילו בשירותים כדי לקרוא בזמן אמת את מה שיצא בוול סטריט. המספרים הם השפה שלו, אבל מאחורי השפה מסתתר סיפור אנושי מורכב בהרבה.
לוי הוא בנו של יוסי לוי ואחיו של אלי לוי – מייסדי מור בית השקעות, אחד המוסדות הצומחים והמעניינים בשוק ההון הישראלי. עבור רבים, הזכות להיות חלק ממור הייתה חלום מקצועי. עבורו זו הייתה משאלה משפחתית, כמעט קיומית. אלא שהדלתות נותרו סגורות. “אבא שלי ואחי לא רצו אותי בחברה,” הוא אומר בפתיחות נדירה, “ואני מבין אותם.” משפט כזה חושף פצע אישי שמלווה אותו לא פחות מהטבלאות והגרפים.
במקום להרים ידיים, לוי החליט להקים קרן גידור משלו. זהו צעד אמיץ בשוק תחרותי, שמלא בגופים ותיקים ובשחקנים אגרסיביים. עבורו זו לא רק יוזמה עסקית, אלא דרך להוכיח – למשקיעים, לשוק, ובעיקר למשפחה – שהוא לא פחות חד, לא פחות יצירתי ולא פחות נחוש.
ההימור של לוי משקף מגמה רחבה יותר: דור חדש של מנהלים ואנליסטים שמחפש לייצר את המגרש שלו, גם אם הדרך לשם כרוכה באתגרים אישיים, מקצועיים ומשפחתיים. סיפורים כאלה מהדהדים אצל כל מי שמנסה לבנות לעצמו שם בעולם שבו הקשרים והמסורת חשובים לא פחות מהכישרון.
הסיפור של אוראל לוי הוא לא רק על כסף והשקעות – הוא על זהות, על מאבק פנימי ועל השאלה איך יוצרים לגיטימציה בעולם שמסביבך כבר מחולק וברור. במובנים רבים, הקרן שהקים היא פחות מבחן כלכלי ויותר מבחן אישי: האם הוא יצליח לא רק לנהל כסף, אלא גם להרוויח את מקומו בלב המשפחה ובעולם ההשקעות גם יחד.
מה דעתכם –
האם יוזמות עצמאיות הן הדרך הנכונה לבני דור ההמשך במוסדות משפחתיים?
עד כמה ראוי או קשה לשלב בין משפחה לעסקים?
והאם הסיפור של אוראל לוי משקף מציאות רחבה יותר בחברות הישראליות?
נשמח לשמוע אתכם – שתפו את מחשבותיכם, את הניסיון האישי שלכם, או תייגו מישהו שצריך לקרוא את זה.