Photo by mayu ken on Unsplash
בעוד המדינה מגדילה את יבוא הבצל הזול, בעיקר מהולנד, מגדלים ישראלים מוצאים עצמם מפסידים מיליוני שקלים – ולעיתים נאלצים לזרוק טונות של סחורה לפח.
מערכת ישראל עסקים
ענף הבצל המקומי סובל בשנים האחרונות מלחץ הולך וגובר: עלויות הייצור הגבוהות בישראל, בשילוב פתיחת השוק ליבוא במחירים נמוכים, הופכות את החקלאים למפסידים כמעט ודאיים. עבורם, ההחלטה לייבא נראית כגזר דין כלכלי, כשהשקעות של חודשים מתבזבזות ומחסנים מלאים בתוצרת שאין לה דורש.
מצד שני, עבור הצרכנים, יבוא בצל במחיר נמוך מאפשר להוזיל את עלות סל המזון – נושא רגיש במיוחד בתקופה של יוקר מחיה.
הדילמה כאן ברורה: האם המדינה צריכה להעדיף את טובת הצרכן בטווח הקצר, או לשמור על החקלאות המקומית ועל עצמאות המזון של ישראל בטווח הארוך?
מעבר לפגיעה הכלכלית, השלכת טונות של בצל לפח מעלה שאלות סביבתיות קשות. משאבים אדירים – מים, קרקע, אנרגיה ועבודה – מושקעים בגידול תוצרת חקלאית, וכאשר היא נזרקת, הנזק כפול: גם חקלאי מפסיד וגם סביבה נפגעת.
חלק מהפתרונות האפשריים טמונים באיזון עדין: תמיכה ממשלתית במגדלים, יצירת מנגנוני יבוא מבוקר, השקעה בטכנולוגיות חקלאיות להוזלת עלויות, או פיתוח מנגנוני שימור ותעשייה שיעשו שימוש בעודפי התוצרת במקום לזרוק אותה.
המצב הנוכחי מציב בפני ישראל שאלה אסטרטגית – האם להיות תלויה ביבוא מזון זול, או להשקיע בחיזוק הייצור המקומי גם במחיר עלות גבוהה יותר לצרכן.
מה דעתכם –
האם המדינה פועלת נכון כשהיא פותחת את השוק ליבוא זול?
האם עדיף להגן על החקלאים המקומיים גם במחיר יוקר מחיה גבוה יותר?
ואילו פתרונות יצירתיים יכולים למנוע זריקת טונות של תוצרת חקלאית?
מוזמנים לשתף מחשבות, להוסיף תובנות ולתייג חקלאים או אנשי מקצוע מהתחום שיכולים להעשיר את השיח.